הגוים באוסטריה עקבו אחרי החדשות באשכנז ושמחו על כל נצחון של הנאצים, ובפרט שהפיהרר היה אזרח אוסטרי – אחד משלהם. ברחובות ווינה התחילו לראות נצני הרשעים, כשהתושבים מחכים ליום בו יוכלו לעשות ביהודים כטוב בעיניהם, כמו שקורה במדינה השכנה. המשרתת הצעירה שעבדה בבית זיידא – היא גם ידעה לומר "מודה אני" עם הפעוטים - התחילה להפגין עצמאות מופלגת ובמקום לשרת את המשפחה התחילה להתחצף ולהתגנדר בפני סבתא כשהיא אומרת בפרוש שיותר היא לא תצטרך לעבוד עבור היהודונים כל כך קשה, כשהמדינה תעבור לריבונות גרמנית, שמאד היתה רוצה שכשעוזבים את אוסטריה, היא תקבל את הארון "קאמאדע" מפני שהיא תמיד אהבה את זה, ועוד דיבורים כאלה. יום אחד היא הגיעה יחד עם החבר שלה, גוי אוסטרי שעזר לה לגמור עם משפחת בעק באופן משפיל: היא ידעה בדיוק איפה הכל מונח בבית ולקחה את הטישטוך היפה ביותר לשלחן הגדול העגול שעמדה בסלון, עליה אכלו בשבתות וגם כמה שמלות יפות של סבתא שהיא חמדה ואמרה שיותא היא לא רוצה לחזור לדירה הזאת. המשרתת האחרת היתה יותר מבוגרת ולא הלכה ברצון עם רוח הזמן שנשבה ברחוב ונשארה עוד זמן מסוים לעזור בעבודות הבית עד שיום אחד התנצלה בפני סבתא שמאחר שיצא כרוז נגד כל אזרח אוסטרי להמנע מלשרת עוד את התושבים היהודיים היא מוכרחת לעזוב את משרתה נגד רצונה מלחץ המשפחה והשכנים שלה. היא אמנם עזבה בלב כבד ומעתה נשארה סבתא עם חמשת הילדים מבלי עזרה פיזית בבית.
גם בבית זיידא ניכרו השינויים כשהנוכריות שעזרו בעבודות הבית התחילו להסתייג יותר ויותר מלעזור בצרכי המשק עד שעזבו כליל את מקום עבודתם. העוזרת המבוגרת יותר בקשה את סליחתה של סבתא, באשר נאסר עליה לעבוד עבור יהודים ולכן היא לא תוכל יותר לבוא אליהם, אבל השקצה הצעירה היתה יותר חצופה והגיעה עם חברה לגמור אתנו: היא נכנסה לחדר השנה של סבתא והוציאה משם שתי שמלות יפות ויקרות ומשם נכנסה לסלון והסירה מהשלחן הגדול – זה היה שלחן עגול שסביבה יכלו לשבת משפחה שלמה – את המפה שהיתה די יקרה ועזבה בלי אומר ודברים ויותר לא ראו אותה.
האיינשלוס
בזמן שבאשכנז כבר צרו רגלי היהודים הזרים וגם תושבי המדינה היהודיים מדור דור, עדיין שרר באוסטרי' שקט יחסית, אמנם הגויים למדו חיש מהר את שפת השנאה הגלויה מאת אחיהם מעבר לגבול הגרמני והתחילו להצר ליהודים יותר ויותר.
בליל שבת קדש פרשת זכור ה'תרצ"ח? נכנסו הנאצים ימ"ש לוינה בירת אוסטריה. למחרתו יצא זיידא לתפלת שחרית ובדרך תפסו אותו קלגסי הרשעים ביחד עם עוד עשרות יהודים ותוך מכות וקללות הביאו אותם לבית המטבחיים ושם הכריחו אותם לעשות כל מיני "אימונים" כדי להתעלל בהם: היו צריכים לרוץ ולטפס על דוד ענק של מים ולקפוץ, גם היו צריכים לרחוץ הרצפה וכדומה. הגויים התענגו והיהודים התנגעו עד זוב דם, זיידא קיבל אז שבר (קילע – בראך) ר"ל שליוותה אותו הרבה שנים אחר כך.
סבתא התחילה לדאוג לשלומו, כשהוא לא הגיע מבית הכנסת לסעודת שבת והתחילה להתרוצץ ברחובות כדי לנסות ולוודא מה קרה איתו. כשלא מצאה אותו באזור מגוריהם הבינה שנלקח עם שאר האנשים למקום בלתי ידוע והתחילה לבכות על מר גורלה. פתאום הופיעה לאומתה גויה שהכירה אותה ושאלה מה קרה אז סיפרה לה כל המאורע ושהיא מאד דואגת לשלומה של בעלה וכו', אז אמרה הגויה שתחזור לביתה ולילדיה והיא כבר תסדר את הענין. הגויה היתה אשתו של ראש המשטרה ברובע שדוקא השתתף במרדף אחרי היהודים החפים מפשע לאוסרם על לא עול בכפם. היא נכנסה לתחנת המשטרה והתחילה להקים צעקות כאלה בהוכיחה אותם על הצדק והמוסר האוסטרי שנרמסה לנגד עיניה וכדומה ותבעה את שחרור האדון בעק שהוא נקי מכל עול, ביודעו ובמכירו כאמינא. השתדלותה העלתה פרי וזיידא שוחרר מהכלא וחזר לביתו. כשסוף סוף חזר הביתה אמר לסבתא "מארגען בין איך שוין נישט דא" שהתכונן לברוח מחוץ למדינה.
הוא הגיע לביתו שבור ורצוץ מהקורות אותו במשך היום ונפל למשכב עד שסבתא דאגה מאד לשלומו, שלא יוכל להתאושש מהמכות והמהומות שעבר. במוצאי שבת נשמעה נקישה בדלת וכשפתחו הדלת עמד אותו רשע כשהבעת פניו ענתה בו שהוא נמצא בלחץ עצום. הוא בקש לבקר את זיידא ששכב אז באין אונים במטת חליו, הוא התיישב לידו והתחיל לשאול בשלומו. הוא התנצל על מה שקרה במשך היום שעבר ובקש מזיידא שיסכים עמו שהוא לא היה זה שהפליא בו מכותיו אלא חבריו הם שהכוהו.
כשהתאושש קצת ממכאוביו התחיל זיידא לארוז קצת חפצים, הוא לקח איתו הטלית ותפילין שלו, הכתב יד של הנצי"ב מוואלאזין זצ"ל (*) ועוד כמה פריטים יקרי ערך.
(*) הכתב יד הגיע לידו כשיהודי אחד היה מחסל את רכושו כדי להגר מחוץ למדינה והציע לזיידא שהוא ימכור את כל הספרייה שלו עבור דמי עמלה ובתוך הספרים היו גם כתבי יד יקרי ערך כשכתב היד הלז היה אחד מהם. אחרי תום המלחמה טען תמיד שכתב היד הציל אותם. כששהה פעם באמריקע נכנס למוכר ספרים שהיה גם סוחר עם כתבי יד. ההוא התחיל לדפדף בכתב יד וזיידא הבחין שכל כמה דפים 'נעלמים' לתחת הדלפק. אז ניגש זיידא לאחורי הדלפק והוציא משם את הגנבה והסתלק משם. כתב היד נשאר ספון כמה עשרות שנים עד שיוחנן בעק מכרו להמוציא לאור שעשה עבודה נעלה מאד כשהדפיסו בשנות הס' בערך כדי להביא אור הגנוז הלזה לידיעת הלומדים בדורנו.
הוא התיישב בתוך מכונית שרד בה נהג אדם מנוסה שהבריח אותו דרך העיר קעלען שבגרמניה לבלגיה. בשעה שעברו את הגבול הורה לו הנהג שיעשה עצמו כאילו הוא קורא בעיתון, שבשעתו היו רחב ממדים כך שכיסו את כל פניו ורוב גופו מעיניהם הבולשות של שומרי הגבול.
אנשים התחילו להיעלם מהשטח ונודע שלקחום לדאכאו ולעוד איזה מחנות שמשם לא חזרו בחיים או חזרו בלי רצון להמשיך לחיות. בעל המכולת בשכונה – הם מכרו ריבה מאד טעימה (מלכה) - שחזר אחר שהיה שבוי לכמה שבועות מצא את אשתו, בנו ובתו בביתו מתים, שלקחו את חייהם מתוך דכאון על שלא ידעו מה ילד יום אחר שנעדר לזמן ארוך כזה. הם היו אנשים לא דתיים אבל הריבה והסוכריות שהם מכרו במכולתם היה די טוב.
כדי שהבעל הבית לא יבין שהם בורחים מהמדינה, סבתא השאירה הכל בדירה מבלי לקחת מזוודות או שקים גדולים, רק הגביע של קידוש והפמוטים לשבת ועוד כמה חפצים יקרי ערך הם ארזו ועזבו את הדירה מבלי לנעול את הדלת.
פקיד המכס עבר בקפידה רבה על כל הדרכונים ושאל כל מיני שאלות ואחר כך ניגש לכל אחד מהמשפחה כדי לחפש על גופם אם לא החביאו איזה דברים יקרי ערך – מעשה לבן הארמי – וכשהגיע ליוחנן שהיה אז ילד כבר ארבע התנגד הזאטוט ואמר בגרמנית "אותי אתה לא תבדוק, אינני נותן לך לגעת בי!". אז התפעל הגוי מעזותו של הילד ובתור אות הערכה 'נדב' אדרת פרווה לסבתא – הוא פתח דלת האולם בו איחסנו כל השלל שבזזו הנאצים מהפלטים והפציר בה שתיקח לה פריט אחד מכול אשר תבחר. סבתא התלבטה מאד אבל אחרי כמה הפצרות הוא הצליח לשכנע אותה עד שבחרה במעיל פרווה גדול וחם שציפתה שתוכל להתחמם ממנו בקור העז. בסוף הצילה עם הצעיף הזה את הילדים מן הקור, בברחם מהגרמנים בצרפת.
הפלישה לפולין
הפלישה לבלגיה
זיידא היה חוזר מבית הכנסת ודרכו היה ללוות את הרב שמואל יוסף ראבינאוו זצ"ל עד לפתח ביתו וכל הזמן פלפלו בדברי תורה, וכשהגיעו נענה הרב "הנה לוויתם אותי עד הנה בוא ואלווה אותך" אולם כשהגיעו לפתח ביתו של זיידא היה הוא טוען שאין מן הכבוד לתת להרב לחזור לביתו בגפו ולכן חזר כל הדרך עד לבית הרב.
הדודה מלכה הלכה לבית הספר "יסודי התורה" וגם הדוד בערל (יששכר דוב, ע"ש האדמו"ר מוהרי"ד מבעלזא זצוקללה"ה).
לאחר זמן לא כביר הצטרפו אליהם ההורים של זיידא עם בן בשם יוסף ובת שעדיין היו בבית והתיישבו בבריסל בירת בעלגיע.
דודה שרה סיפרה: זיידא התייגע מאד להשיג את הניירות שנדרשו כדי לאפשר את הגירת משפחתינו לאמריקה ואכן אחר מאמצים מרובים הצליח לקבל ערבות מאיזה קרוב משפחתו שהיה גר כבר שמה. ברגע שכל הניירות היו בסדר התקשר זיידא לאחיו הבכור אברהם'טשע שישאל את פי הרבי מבעלזא זצ"ל ולבקש את ברכתו אולם התשובה שקיבל היה ממש שלא כמצופה: שבשום אופן לא יסע לאמריקה והברכה אחת היא לו שיצליח להנצל מכל הצרות הוא וכל משפחתו.
הם גרו באנטווערפען משנת תרח"צ עד שנת ת"ש בערך, אז התחילו ההפצצות. ביום שפלשו הגרמנים לבלגיה שמעו באנטווערפען קולות הפיצוצים מכיוון הנמל, מטרת הבליסטראות של הרשעים שרצו להוציא את כלי הנשק שברשות הצבא הבלגי מכלל שימוש. אבא היה אז בן שתים או שלש ויותר? וזוכר את הקולות הנוראיים ואיך שהגיפו את התריסים על החלונות להגן מפני נזקי הפצצות.
זיידא התחיל לארגן את הבריחה מאנטווערפען
בשבת בבוקר כשכבר גרו בבריסל רצה זיידא ללכת לבית הכנסת להתפלל ושמע ברדיו שהגרמנים כבר מתקרבים לעיר הבירה (תרתי משמע...) אז ירד לרחוב ועצר עגלת מונית והתחיל להוריד את משפחתו והטלית ותפלין שלו וכדומה לתוך העגלה. יהודים עוברים ושבים שראו את המחזה נעצרו והתחילו להתדיין עם זיידא איך הוא מעיז לחלל את השבת בריש גלי, אז ענה להם זיידא: "פיקוח נפש דוחה שבת!" והמשיך להתארגן.
השעון הזהב שהעגלון קבל מהאברך עם עשרה ילדים
באמצע הדרך הגיעו למקום של פרשת דרכים, בו התאספו המון פליטים שרצו להגיע לחוף של בעלגיע או לצרפת. זיידא ניגש לעגלון שהיה בתור של עגלות מסע וסגר איתו שינסה להביאו לחוף הים. כל המשפחה עלו לעגלה ואחרי שהעמיסו את כל המזוודות והחבילות על העגלה התכוננו לעשות דרכם במהירות האפשרית לחוף מבטחים. אלא שבדיוק אז ניגש יהודי לעגלון והראה לו את השעון הזהב שהסיר מזרועו כתשלום שכר להביאו עם כל משפחתו שמנתה כעשר ילדים למקום מבטחים. העגלון העדיף את השעון הזהב על הסכום שנקב זיידא לו, והורה לכל הנוסעים לרדת תיכף ומיד מהעגלה. לא עזרו כל התחנונים והטענות ואחרי דקות ספורות הסתכלו כל בני המשפחה אחרי העגלה שעשתה את דרכה מערבה, עם כל המשפחה ששילמו עם שעון זהב. זיידא התחיל עוד הפעם להתרוצץ בין העגלות למצוא עגלון שיסכים לקחת אותו ואת משפחתו ליעד הנכסף: חופש מהרשעים. לבסוף הוא מצא עגלון שהסכים להסיעם משם. בישבם על העגלה עם כל הכבודה התחילו עוד הפעם לנסוע ובמשך כמה שעות נסעו בדרך עד שהגיעו למקום שהיתה זרועה בחלקי עגלות, סוסים מתים וחבילות ומזוודות בכל הכביש. העגלון הסתובב לזיידא ואמר לו שיגיד לכל הנוסעים שלא יסתכלו בצד השמאלי של הכביש מפני שהמחזה נוראי מאד. באותה שעה בדיוק עברו דרך שם וראו עגלה שבורה וסוסים מתים, עגלון שהיה נראה להם מוכר ויהודי עם עוד עשרה ילדים מושכבים בלי רוח חיים. העגלון הסביר להם שלפני שעתיים היה בדרך חזרה מהחוף ועבר במקום הזה בדיוק כמה דקות אחר שמטוסי קרב של הצבא הגרמני הטיל פצצות על שיירה של עגלות שעשתה את דרכה לכיוון החוף. בדרך נס נמנע ממשפחת בעק להיות בעגלה ששכרו מלכתחילה, שהופצצה במקום הזה, מבלי להשאיר אף אחד בחיים ר"ל.
אליהו הנביא מציל את משפחת בעק בתחנת הרכבת
סיפר לי אברהם ישעיה טעללער שעדיין זכור הוא איך שהסתתרו בבלגיה למשך כמה שבועות ברפת ואבא היה אז תינוק בן שתים וחצי ומתוך רעב היה צועק "מאה, לויט, מאה, לויט" (אמא, לחם, אמא, לחם) בעומדו על המיטה בתוך הרפת. התמונה הזאת נחרטה בזכרונו עד שהוא עדיין שומע את הבכיות עד היום.
כשהתברר שאי אפשר לעבור את הגבול חזר זיידא לבריסל שם גרו הוריו עם שני הילדים הצעירים יוסף ו???? הבת הצעירה.
זיידא משה חיים התייאש מלנסות לברוח דרומה, בטענה שבגיל שלו לא יוכל לעמוד בטלטולי הדרכים כשכל פניה ופניה תלויה בספק אם יצליח והוא כבר עבר את מאורעות המלחמה הנוראה כשברח מגאליציא לוויען. בשעתו היה הבריחה ההמונית מאורגנת על ידי הצבא האוסטרי שתחת פיקודו של ממשלת האימפריה האוסטרו-הונגרית. המטרה היתה להציל ככל היותר את האזרחים שלה מהצבא הרוסי שהיו ידועים לשמצה בהתנהגותם הפראית, לעומת החיילים הגרמנים שהתנהגו בנימוס לתושבים שנפלו תחת כיבושם.
בהסתכלות לאחור, שיקול הדעת שלו היה מובן מאחר שמנסיונו הפרטי במשך מלחמת העולם הראשונה למד לסבול את הכיבוש על ידי הצבא הגרמני כנסבל. אמנם להוותו הסתכלות זו לקתה בכפליים: א'. במלחמה הנוכחית היה הקרב על כל נשמה יהודית כשהמלמחמה הקודמת היתה על כל מטר של אדמת אירופה והלאה. ב'. עדיין לא התפרסמו אז זוועות השואה האיומה והאופנים הרצחניים בה השתמשו הרשעים ימ"ש – אשר הוא עצמו נפל בהן שדוד.
הפלישה לצרפת
הפלישה למדינות השפלות
ליאון:
יוחנן: בליאון דאז שהיה באמצע המלחמה וכמה מאות משפחות יהודיות התעכבו שמה באין מקום איה להמלט. אוכל כשר כמעט שלא היה בנמצא. סבתא הלכה כל שבוע לאיטליז היהודי - שבדרך נס נשאר פתוח מבלי שהרשעים יסבו לו צרות – ויוחנן זוכר איך שהקצב היה חותך slices מהנקניק שהיו דקות כל כך עד שהיה אפשר לראות דרכם כמו נייר שקוף! זה היה המעדן היחיד שהיה להם לכל השבוע, שהספיק לשהות על לשונם לכמה שניות עד שבלעו אותם מתוך רעבונם.
זיידא היה מנסה לארגן אוכל בכל דרך שהיא ופעם נסע עם יוחנן שהיה אז כבר שית לקרוא ראסס Croix Rousse (הצלב האדום) שהיתה כפר ליד ליאון וקנה שתי תרנגולות חיות. בהגיעם הביתה שחטם ומלחם והכינם לפרנסתם ולפרנסת הלקוחות שהגיעו למסעדה שהיתה על הקומה הראשונה בדירה שם גרו שמה. וזאת למודעי שבעת המלחמה לא היה זה דבר של מה בכך מפני שהממשל אסרה לקנות בלי תלושים ואם היו תופסים את זיידא על הרכבת עם העופות החיות, אחת דתו להמית ח"ו בהיותו יהודי פליט וגם עבריין על חוקי המדינה אבל בהיותו גם אבא לחמש ילדים רכים וברשותו היה החלף שבה שחט עופות מעודו, הצליח להביא טרף (מלשון מזון) לביתו. הגלחים מהסביבה בליאון היו מאד מנסים לעזור לפליטים היהודים וכשנודע להם מהמסעדה היו עולים מידי פעם ואוכלים שם כדי לתת להם פרנסה בדרך כבוד. פעם לא היה לסבתא מה לתת לכומר חוץ מהטשולענט שנשאר להם משבת. אז נתנה לו צלחת מלאה חמין. ההוא התחיל לאכול ואחר כמה כפיות התחיל להתנשף וכל כמה כפיות אמר tres bon! מאד טעים עד שגמר לאכול כל מה שהיה בצלחת. כל שבוע היה חלוקה מאיזה ארגון, שהפליטים קבלו קצבה לכל ראש משפחה שלא יסבלו חרפת רעב, היה זה סכום זעום שבקושי הצליח להקל על הפליטים אלא שבנסיבות בהם נמצאו לא היה אפשר לארגן משהו יותר מזה.
מארשזעהן בשווייץ:
זכורני שישבתי על המזחלת (שליטקע) עם אבי מאחורי, ונהגתי את המזחלת במורד הכביש. אבי אמר לי להזהר מפני שלפנינו צעד איזה יהודי ושלא אתנגש בו אולם בילדות שבי לא עלתה בידי לנווט את המזחלת והתנגשנו דוקא באותו יהודי.
בשעה שברוב רובו של יבשת אירופה שלטו הרשעים ביד תקיפה הרי שבמדינת שווייץ היה שקט יחסית מבחינה מלחמתית. התושבים הבתובבו בארץ כאילו לא קרה כלום, חוץ מהחוסר במוצרי חלב שנעלמו מהשוק הרגיל. אכן בסיום המלחמה כשהיו יושבים יחד פליטי החרב ממזרח אירופה עם תושבי שוויצריה, היו הם מזכירים לניצולי השואה ש'גם הם סבלו במלחמה, שהרי אפלו חמאה לא היה להם למרוח על לחמם'. מבטי הגיחוך מצידם של הקרבנות החיות מהמחנות גרמו ליקים לסתום פיהם די מהר.
מוצאי שבת פרשת פקודי כ"ט אדר א' ה'תשע"ד באנטווערפען יצ"ו: היה קבוצה של מקיזארען שנקראו ככה על שם אחד מהמייסדים(?) של הקבוצה. הם לחמו בגרמנים בכמה אופנים: הרגו בהם, הפריעו בעבודתם החביאו ילדים יהודיים אצל בתי גויים ובתוך מנזרים, וגם הבריחו פליטים יהודים למדינות שווייץ וספרד, שתי מדינות נייטרליות.
פעם הגיעו שני אנשים לבית וזיידא שלא דיבר צרפתית מסר למלכה ולבערל את רשות הדבור והם שמשו כמתורגמנים. השניים הסבירו שהם יעזרו למשפחה להבריח את הגבול אבל זיידא לא רצה לקבל את דבריהם בחשבו שהם עובדים עבור הרשעים. אז נענה אחד מהם באידיש שהוא גם יהודי חרדי והוא חסיד גור וזיהה עצמו בשם מאנהייט מאיזור ווארשא. אז קבל זיידא אותם ביתר ידידות והתחילו להכין תוכנית הצלה.
סאלאנדשז, שהיה באיזור האוט סאבווי (Haute Savoy), ליד גבול צרפת-שויצריה מהצד הדרומי (מתחת לים גנף, לכיוון איטליה).
היה שם ציבור יהודי ניכר, אמנם רק כעשרים וחמשה ראשי משפחה היו חרדים והיו מתכנסים בבית הכנסת לתפלות יום יום.
היה שם מלון שהבעלים נתנו לנו לגור בו מפני שהמלחמה גרמה לכך שאף אורח לא הגיע למלון. הם נסעו מחוץ למדינה עד יעבור זעם ועזבו את כל הבנין למשפחה שלנו. סבתא התמקמה במטבח ועד מהרה יצא הקול שעוגת הגבינה שהיא מכינה אין כמוה בכל המדינה עד שראש המשטרה נהיה אורח די קבוע בביתנו ונהנה מאד מהאירוח. הוא לא היה שונא ישראל ואפילו עדכן אותנו מהנעשה במדינה ובפרט בסביבה בה גרנו. באחד הימים הודיע לזיידא שבעוד כמה ימים יגיע לאזור פלוגת חיילים מהנאצים שתפקידם היא להוציא את כל היהודים מכאן, ולכן עדיף שזיידא יסתתר עד שיקבל אישור ממנו שהסכנה עברה. זיידא לא ייחס לבשורה זו הרבה חשיבות מפני שלא היה לאן לברוח. אמנם באחד הימים קרה שפרידא שיחקה עם הכדור שהתגלגל לה במורד ההר. כשרדפה אחריו הגיעה ליד פינה שמשם היה אפשר לראות כעין הנשר את כל הסביבה בתחתית ההר. פתאום הבחינה בפלוגת חיילים חמושים מלווים בשוטרים צרפתיים ומצויידים עם כלבי גישוש עולים לכיוון המלון. היא רצה מיד להודיע להורים ואז תפש זיידא זוג מספריים וגזז את זקנו וסבתא זרקה את הפאה באיזה פינה נידחת במלון והם התחילו להתארגן לבריחה. זיידא תפס את הטלית ותפלין שלו ורץ לכיוון היער העבות שהשתרע מאחורי המלון, אלא שאז כבר הבחינו בו החיילים וצעקו לעברו שיעצור. זיידא – אחרי שעבר את העינויים תחת ידי הגרמנים כשנכנסו לווינא בעת האיינשלוס – לא רצה בשום פנים ואופן ליפול בידיהם עוד הפעם ולא שת לבו לנביחותיו. החייל צעק שאם הוא לא יעצור הוא יירה בו אלא שאז כבר היה זיידא בחסות העצים והצליח לשעה לחמוק מהם. החיילים פקדו על בערל שהיה אז בן שתים עשרה שישיג את אביו וימסור לו שכל המשפחה יוכלא עד שיחזור. אז רדף אחריו בצעקות "פאה, פאה" (אבא באידיש-גרמנית), אז הבחין זיידא שהילד רץ אחריו וחיכה לו עד הגיעו אליו, אבל גם לזה לא שת זיידא לב, מרוב פחד מהיסורים שסבל תחת הרשעים. אז החליט הנער שלא לתת לזיידא להיפרד ממנו ואז המשיכו לברוח למעבה היער ביחד. אחרי כמה זמן של ריצה מטורפת התמוטטו מאפיסת כוחות ואז הבין זיידא שעם הילד יהיה קשה לו להסתתר ביער להרבה זמן, שבעוד כמה שעות יפול הלילה ואז יהיה הקור חזק מאד. זיידא התחיל לחפור בשלג ובעזרתו הדלה של הילד הכינו לעצמם איזה כוך כלשהו בו קיוו להסתתר ולחסות מהקור. באשמורת הבוקר הם קמו ממשכבם וזיידא החליט לחפש איזשהו כפר בהרים שם יוכלו להשיג אוכל לילד. כשהגיעו לאיזה שביל הם התחילו ללכת בו בתקוה שיגיעו בו למקום מיושב ואכן אחרי כמה זמן הם עברו איזה בית שבעליו נמו את שנתם ובחוץ עמדה לה זוג אופניים שעונה על הגדר. זיידא הקפיץ את בערל עליו והוא הצטרף במושב והתחיל לנוע לכיוון הכפר שנראה מרחוק. בהגיעו לתוך הכפר נכנס לבית מרזח הראשון וקנה לעצמו קפה שחור עם עיתון ולילד קנה כוס חלב חם והתיישב הרחק מחלון הראווה של הבית קפה, כדי שלא לעורר תשומת לב מהעוברים ושבים. לאחר קצת זמן נכנס שוטר צרפתי שעבר בין השלחנות ובחן את כל הנוכחים. כשהגיע לשלחן איפה שישבו האבא והבן עצר והתחיל להתבונן בהם. זיידא קרא בעיתון כאילו לא היה וקיוה שהשוטר יעזוב אותם אולם להוותו בקש ממנו השוטר שיתלווה אליו והביאו לבית הסוהר והשאיר אותו שם יומיים. כתום היומיים נכנס השוטר אליו ובחיוך על פניו הודיעו שיכולים הם לחזור לבתיהם מפני שהשדים הגרמנים כבר עזבו את כל האזור.
באותה בנין שגרנו גרה גם משפחת הרה"צ ר' משה מונד זצ"ל, שבנו ר' דניאל הוא כיום האדמו"ר ממיקלייעוו במונטריאל, ושבתו פריידל תחיה שגרה בלונדון היא אלמנת הרה"צ ר' פייוויש שנעעבאלג זצ"ל.
From Yochanan Beck - 01/09/2009
• were imprisoned in Belleville not far from Salanche
• Berel was let out to buy grapes
• went to the barber on Shabbos morning
• the slaughtered chicken was confiscated and when it was returned we didn't want to eat it
• before Rosh HaShana three people
• entered piege (metzuda) and found an unused net (against catching animals) hid from pursuing soldier
• burned all the surplus tokens so as not to be accused for being a marche noir
• Berel was nearly bar mitzvah (12 years and 3 months) became an adult overnight and developed the animal instincts to survive
From Yochanan Beck - 18/01/2015
There were 28 people in the group that were smuggled into Switzerland
Zaida went with Berel to thank the Galach but he was not there anymore (deported? executed?) ask Yad VaShem
לשלט שלנו הגיעו שלשה גוים - הם עבדו ביחד עם הגלחים שעזרו להבריח יהודים את הגבול כדי להצילם מצפורני הרשעים – והציעו שיעזרו להם לעבור את הגבול לשווייץ. בתחילה לא רצה זיידא להאמין להם, בחושבו שהגרמנים שלחו אותם בתור Agents Provocateurs אז נענה אחד מהאנשים באידיש שהוא יהודי בשם מאנהייט, ואביו היה חסיד גור מאזור ווארשא והתחיל לומר פסוקי קריאת שמע עד שזיידא האמין להם שהם מהגוליסטים – נאמנים לגנרל דה גול, מי שלאחרי המלחמה נהיה ראש ממשלת צרפת. הם פעלו יחד עם המאקיזארען – פעילי מחתרת שנקראו כך על שם מפקדיהם "מאקי", שבעזרתם ניצלו רבבות פליטים ובתוכם חלק ניכר מעם ישראל (בכותבי שורות אלו מונח לידי עיתון המודיע מהשבוע, פרשת וישב ה'תשע"ה, בו מובא מאמר נרחב על פעולותיו הכבירות של קאפיטאן מאנהייט שליט"א ממונטריאל, שבהשגחה פרטית מיוחדת נסתבב שבדיוק בשבועות האחרונים נודע לי שעדיין הוא חי והוא בשנות התשעים לאורך ימים ושנים טובות).
(יוחנן: אחרי דין ודברים קצר בו התווכח זיידא עם המצילים איזה דרך פחות מסוכן לבצע את ההברחה – הם הציעו שהמשפחה תיסע עם הרכבת עד התחנה היותר קרובה לגבול ושם יחכו להם המבריחים – לעומתם טען זיידא שבכלל לא נראה לו דרך זה כהגיוני מאחר שהרשעים שרצו בכל תחנות הרכבת ואיך אפשר לנסוע עם אשה וחמש ילדים ברכבת מבלי לעורר שום חשד מהמשטרה או מהצבא?! הם הסכימו לשנות את התוכנית וזמנו משאית שהובילה כביסה למכבסה ועל הרצפה השכיבו את זיידא ועליו העמיסו את השקים הכבדים שהיו מלאים בכביסה מסריחה. סבתא התיישבה ליד הנהג ושמה שביס על הראש כמו הכפריות באזור ההוא. הנהג הנחה אותה שהיא חייבת לפתוח עיתון כשהוא יגיד לה מפני שזה סימן שמתקרבים לאיזה מחסום או בעיה אחרת.
סבתא איבדה אחת מאצבעות רגלה, כשנפלה לתוך בור בבורחם באמצע החורף והדרך המושלגת הסתירה את הבור ועד שהשיירה הבחינה שהיא איננה עברו כמה דקות והיו צריכים לחזור בקור העז את כברת הדרך ולחפש אחריה וכשמצאו אותה הובילו אותה (איך?) לטיפול רפואי והיו חייבים להסיר את האצבע כדי למנוע זיהום לכל הגוף ח"ו.
לבסוף לא נצרכו לזה מאחר שבדרך נס לא נעצרו אף פעם, עד שהגיעו למקום בשם???????, שיועד להם להתארגן לבריחה. זה היה ביתו של גלח אשר עזר הרבה למבריחים. היה זה בליל שבת קדש והגלח שחיכה להם הראה להם איך שהילדים כבר הגיעו ושהכין להם ארוחת ערב מלחם, חלב וביצים קשות – ביודעו שבתור יהודים הם לא יאכלו משהו אחר. זיידא קידש על שתי הלחמים והביצים וגמרו מהר לאכול "סעודת שבת". בשעה שתים בלילה הם יצאו עם שני מבריחים לכיוון הגבול שבין צרפת לשווייץ).
זיידא הוחבא מתחת לכביסה על רצפת הרכב וסבתא ישבה ליד הנהג בלי פאה נוכרית רק עם שביס כדרך הנשים באזור ההוא.
הילדים – היינו אז חמשה, מפני ששרה תחי' עדיין לא נולדה אז - נסעו באוטובוס עם מתנדבת מהצלב האדום עד שהגיעו לתחנה הקרובה לגבול הצרפתי.
שם התאחדה המשפחה ונמסרו לגוי שיעבירם את הגבול. הגוי עזר לנו למצוא הדרך עד הגבול ומשם אמר לנו שמכאן ואילך הוא לא יכול ללכת יותר אלא שאנחנו נתחיל ללכת רגלי עד לעיירה הראשונה וכשנגיע נתחיל להכות עם הרגלים על האדמה כדי שהתושבים ישמעו ויבואו לקחת אותנו. (אברהם ישעיה טעללער סיפר לי מה שהוא זוכר איך הוא ניצל ביחד עם משפחתו: המבריחים חייבו את כל הפלטים למסור להם כל חפציהם כך שנותרו לגמרי בלי רכוש, ואז נעלמו לכיוון צרפת בלקחם איתם את שללם).
הפליטים התחילו ללכת במורד ההר אבל באמת לא היה שם שום רחוב או כביש אלא אדמה חלקה שהובילה למטה לתוך ארץ שווייץ ופשוט גלשו אל האדמה עד שהגיעו למטה. זיידא אמר שלא נעשה שום רעש אלא שננסה לעבור את הכפר בלי להפריע, אלא שכמעט שעברנו את המקום הגענו לבית קפה והדלת היתה פתוחה ככה שהגוים ראו אותנו. הם כבר הודיעו למשטרה שהגיעה לאסוף אותנו למשרד שלהם והיה שם מקום לנוח רק שהיינו צריכים לשכב על הרצפה עם קצת קש ותבן ששמש לנו כמזרון. הפקיד הכין דו"ח כשהוא שואל לזיידא כל מיני שאלות ולבסוף הגיש את המסמך לזיידא שיחתום. זה היה בליל שבת קדש וזיידא הסביר לו שאין באפשרותו לחתום כעת מפאת כבוד השבת אלא שימחול בטובו לחכות עד למחרת בלילה ואז יחתום. הגוי אמר בנחרצות לזיידא "אם אינכם חותמים עכשיו, תישלח עם כל המשפחה הישר לצרפת בחזרה". בראות זיידא שכלתה אליו הרעה לקח את העט וחתם על השטר מפני פיקוח נפש.
זיידא ראה שהארון קדש בבהמ"ד בתוך המחנה לא היה לו פרוכת ולכן קנה בד והכין קישוטים וצייר שתי אריות לפאר את הפרוכת. שנים רבות אחרי המלחמה פגש ר' ???????? את שרה תחי' ואמר שהוא מאד היה רוצה לדעת מה עלתה בגורלה של הפרוכת הלזו אשר מימיו לא ראה מעשה אמן כזה יפה, ולפחות הוא מקוה שאיזה בהמ"ד משתמש עם תשמיש קדוש היפה הזה.
הקהלה היהודית בשווייץ לא נלקחו לאושוויץ אמנם הם גם הרגישו את קשיי המלחמה על בשרם, כמו שהם התלוננו אחרי המלחמה בפני נצולי המחנות ש"אפילו חמאה לא היה להם למרוח על לחמם"...
הם באמת היו במצב קשה מבחינה פוליטית, פיננסי ומלחמתית: שווייץ היתה בתוך מרכז הקלחת של מלחמת העולם השניה, כשמכל הצדדים בערו המדינות תחת אש המלחמה והם נשארו נייטרליים מבלי להתערב לשום צד – לכל הפחות רשמית. כמו בלגיה והולד, הם ידעו שהם נתונים לחסדם של השלטון הגרמני לטוב ולמוטב וכל ציוץ מיותר או אי ציות קל יכולה להמיט עליהם את חום התותחים ככה שהשלג של כל ההרים מסביבם ינמס והם יהפכו את כל המדינה לים ענק של מי הפשרות שלגים ולא ישאר נפש חיה בכל המדינה. מאידך, היו עוזרים בפועל לגלגל מליוני דולרים עבור המעצמה הנאצית כשכספי העמלה מעשירים את קופת המדינה באופן מעודד מאד.
לאור כל הנ"ל, מובן שהם לא רצו לעורר את זעמם של הגרמנים על ידי מתן חסות לכל הפליטים שהצליחו לצלוח את הגבול לחוף מבטחים בהרי שווייץ. כל יהודי או פליט אחר שנתפס בגבול היו מחזירים אותו אחר כבוד הישר לתוך לוע הארי כשהם יודעים בבירור שלא הרבה זמן יעבור כשישמעו את יריות החיילים הרצחניים שהורגים את האומלל בלי רחם. אמנם הם לא עשו את זה אם הפליט הגיע עם ילדים או נשים או אם הצליח ליכנס לעיר בה נתנו לו התושבים חסות.
הבעיה של הדיור במחנה הם פתרו כך שהילדים מעל גיל תשע הם שלחו ללון אצל תושבים בתוך הערים כמו שגם קרה עם דודה מלכה ודוד בערל, שהם נשלחו למשפחת נפתלי ערלנגר בלוצרן.
אבא: הם גם התעכבו כמה זמן(?) בביתו של שמעיה בינדער בציריך.
מיד כששמע זיידא שהאמריקאים ובני בריתם כבשו את פריז מידי הרשעים, ארז חפציו ונסע לצרפת. הוא נימק את הסיבה לזריזותו על שאינו רוצה לשהות בצל השוויצרים הארורים, שהיו שותפים ישנים עם הרוצחים.
משהגיעו לצרפת התעכבו כמה שבועות בעיר ליאון, ואבא זוכר איך שבכל שבת בבוקר צעדו זמן ניכר להתפלל בבית הכנסת והיו צריכים לעבור את הנהר דרל הגשר.
כל שבת בבוקר היינו עוברים את הגשר שחוצה את הנהר ????????? העובר את כל העיר, בדרך לבית הכנסת שעמדה בפינות רחוב ???? ו????????. בסעודה שלישית לפני ברכת המזון שרו פרק קמ"ד שבתהלים "לדוד ברוך השם צורי" עם הניגון הייקי הידוע (היינו מברכים "על נטילת ידים" ו"המוציא" בניגון זה ב"ווילא אלטול" – כמדומני, מנשה). הייתי אז כבן חמש ומלאתי אז את תפקידי כ"מחלק" בנאמנות, שכל אחד קיבל ממני חתיכת גבינה שוויצרית למרוח על לחמו לכבוד סעודה שלישית.
בפריז פתח מסעדת "כרמל"(?) כמו שנהג כל הימים משך המלחמה, כדי שמהאוכל שנשאר תתפרנס המשפחה. לא ארכו ימי השלוה באשר בתוך הפלטים שהגיעו מן המזרח היה ברנש שהחליט לפתוח מסעדה גם הוא, ובתור 'פרסומת' התייצב לפני דלת המסעדה של זיידא והודיע לכל עובר ושב שלא יכנסו לכאן אלא ילכו למסעדה אחרת הטובה ממנה...
הרבי מליובאוויטש השביעי הרה"צ רמ"מ שניאורסון זצוללה"ה הגיע מארה"ב כדי לפגוש את אמו, שהיתה אמורה להגיע עם הפליטים שברחו מאזור הכיבוש המזרחי, שהיתה תחת ממשלת הסובייטים. הוא נכנס למסעדה והתיישב ליד אחת השלחנות. זיידא ראה עליו מין אצילות מיוחדת ובתוך הדברים שאלו לשמו ולמוצאו. הרבי רק ענה לו על שאלתו הראשונה כשהוא מתחמק לענות על המשאלה השנייה. אחר כמה שבועות אכן הגיעה אמו שנסתה מרוסיה הסוביטית יחד עם מאות משפחות מחסידי מוהרי"צ מליובאוויטש זצוללה"ה, ואז שאל זיידא את אחד החסידים שראהו מסתודד עם האברך המסטורי, וההוא אימת את השערתו שאכן זכה ואירח את החדב"ן של הרבי.
אחד מחסידי חב"ד הזמין כוס משקה, וכדרך אנשי המערב הכין זיידא כוסית יי"ש עם וודקה, כשיעור אגוז ומשהו... אז הסתכל הלקוח על הכלי ועם מעט תיסכול בקולו שאל כאילו לעצמו: "כנראה שכוס זה לקה בדלקת ריאות..." – הוא הזמין כוס שמדתה שתי כזיתים וקיבל עשירית לעיפה...
כל יום רצו הילדים לתחנת הרכבת כדי לקבל פני הפליטים, שהגיעו באלפיהם ממחנות העקורים בגרמני'ה, מריכוזי האו"ם בפראג, בודאפעסט ובוקארעסט וממרחבי יבשת מזרח אירופה החרבה. אנשים הסתובבו על הרציפים כאחוזי בולמוס, כשתקווה ויאוש משתמשים בערבוביה: מחד ציפו שאי שם אולי שרד לפחות אוד מוצל מאש התופת ובדרך לא דרך הגיע לפריז – ומאידך, הרי החורבן היתה כה טוטלית שהם לא רצו להשלות את עצמם ולבסוף לנחול אכזבה מרה. ומכל מקום חזרו יום יום לתחנה, כדי לחכות על עוד רכבת עמוסה בקורבנות אדם מתים למחצה, עם עיניים כבויות, חבילות דלות אחוזות בידים צנומות – אולי, אולי יתמזל להם מזלם ויפגשו איכשהו את האח האבוד, האם האוהבת או מישהו פון דער היים.
אכן יום אחד הגיע מנדל פעטצנבוים ויום אחר הגיע זעליעגער עם שני בניו שהיגרו אחר כך לאוסטרליה. הוא חזר בתשובה שלמה אחר שחוה על בשרו את כל מאורעות השואה. אשתו מלכה לבית פעטצינבוים היתה הבת הבכורה של ר' יוחנן ובזמן המלחמה הצליחה להישרד בגיטו באכניא. כשהגיע סלקציע נתפסה עם הרבה נשים מהגיטו ולזר לנדאו השתדל אצל הרשעים להוציאה מן השורה כדי להצילה מן המשלוח למשרפות. הרשע הכריז שמלכה זעלינגער תצא מן השורה וכשעשתה כמה צעדים קדימה פתאום יצאה אשה אחרת אחריה, שהעמידה פנים כאילו היא האשה בשם זה. הרוצח הסתכל מן האחת לחברתה ובמחי יד חרץ את גורלה למוות, באומרו "את ממילא זקנה מדאי, הכנסי בחזרה לשורה". יותר לא ראו אותה בין החיים, הי"ד.
באחד הימים הלכו זיידא ובניו להתפלל שחרית ומצאו ברחוב שני יהודים עם הדרת פנים עם מזוודה בידם. זיידא נתן להם שלום ושאל אם אפשר לעזור להם אז אמרו שהם מחפשים את הבית מדרש המקומי. זיידא הזמינם להילוות אליו והראה להם את הדרך. כששאלם לשמם אמרו ששם משפחתם הגר אז הבין זיידא שיש לו הזכות להתלוות להרבי מוויזניץ ר' חיים מאיר'ל זצ"ל. הם גם הלכו לה"טיש" שערכו בסודה שלישית בשטיבל אכט און צוואנציגער אשר בפלעציל הפאריזי.
בפאריז היו הרבה רביים ורבנים שהגיעו בתוך הפליטים בהם הרב רובינשטיין, רבי איציקל וחתנו רבי יענקעלע ומשפחתו, רב פראנקפארטער,
היה שם רב אחד שהחזיק בבית המדרש והוא היה גר למעלה עם בתו וחתנו שהיה פורק עול. פעם ביום כיפור היה חסר אחד למנין אז שלחו לקרוא לחתן הזה שירד לבית המדרש להשלים למנין או לעלות ללוי וכדומה, אבל הוא סירב. היה לפלא לראות את הזקן מתהלך בלבושו החסידי, ובפרט במדינת צרפת בה לא היו הרבה יהודים חסידיים, בה בשעה שההשכלה עשתה שמות ביהדות הצרופה, שאכלה כל חלקה טובה בעם היהודי ר"ל.. הוא היה מהעיר לובלין או סמוך לה ואיכשהו שרד את התופת המפלצתי במשך שנות המלחמה, ומה עוד שבעיר פאריז היה זה דבר נדיר מאד – להישרד מכל הראזיאס והאקציאנען. זיידא הגיע אליו פעם עם הבנים שלו והקימו חופה בדירתו עבור בתו השנייה. החתן היה מילידי צרפת שגדל בתוך סביבה גויית בלי סממן יהודי והרב שאל אותו מתחת לחופה אם יניח תפילין אז ענה לו ביודיש עילגת שהוא יניח תפילין, אז שאלו הרב אם ישמור שבת והחתן החזיר לו אותו תשובה וכן על כשרות, והיה ניכר שאינו משיג בכלל במה מדובר ומשיב כסומא בארובה.
הגבאי בבית המדרש היה הולך אחרי התפילה בשבת בבוקר לביתו אבל לא ברגל אלא ברכב, כשהוא טורח להחנותו מרחק מה מהבית המדרש. השמש גם הוא לא היה גר בשכנות אבל בתור עני ואביון לא שפר עליו מזלו והיה מוכרח לנסוע עם הרכבת התחתית מבית המדרש לביתו. פעם בדרכם הביתה מתפלות שבת ראה הגבאי את השמש יורד לתוך תחנת הרכבת התחתית אז הזהיר אותו שאם ימשיך לחלל כך את השבת אז יסירו אותו ממשרתו. אבל הוא – הפרזידנט - המשיך בדרכו למכוניתו.
כזה היה מצב היהודים והיהדות אז אחרי החורבן שאחרי ששרדו את הגהינם עוד היו עיניהם כלות לראות קצת נחת מהילדים וגם זה לא ניתנה להם ר"ל.
פעם שמעו ברחובות הפלעציל קולות וצעקות שעלו עד לב השמים. כשהתושבים פנו לעבר הרחוב בה התחולל המהומה, הבחינו באדם שוכב על הרחוב ואנשים אחרים מפליאים בו את מכותיהם תוך צעקות "רוצח!" וכדומה. התברר שהיהודי הזה עבר את כל הגיהנום הנאצי וניצל על ידי היותו קאפו (או שוטר) והאנשים שהבחינו בו ברחובות פאריז כילו בו את זעמם על מה שסבלו תחת ידו, עת היותם במחנות ההשמדה. היהודי נפח את נשמתו על אתר, הי"ד מאת הצוררים הגרמנים, שגרמו לכך שיהודים ירצחו אחיהם לאור היום.
אבא הלך לבית הספר 'יבנה' – ראה תמונה. משהחליט זיידא שהבנים חייבים ללמוד תורה קם ונסע איתם לענגלאנד. בעריל שהיה בגיל 17 נכנס ללמוד בסטיינס אצל הרב וויינגארטען זצ"ל שנקרא דער ליעדזשע רב על שם העיר ליעדזש בבלגיע. הוא נסע לגייטסהעד שבצפון ענגלאנד להבארדינג סקול, שם רצה לרשום את שני בניו הצעירים. הם התאכסנו בבית ר' הערשעל ראטענבערג, שהיה בן הרב הצדיק ר' מרדכי הי"ד הרב בקהל מחזיקי הדת באנטווערפען שנרצח באושוויץ. הוא הציע לזיידא שלא יכניס את בניו למוסד זה שהעניות שוררת בכל פינה ומתנהג בדרך היעקים מה שאין הבנים רגילים לזה ויהיה קשה להם להסתגל. אז חזרו ללונדון ונכנסו לבארדינג סקול שהתנהל על ידי בנו של הרב הצדיק ר' משה שניידער ז"ל, ר' גדליה ע"ה שנפטר בשנת תשע"ב בבני ברק בגיל תשעים.
ר' יוחנן בעק, פליט שהגיע מרוסיה, למד עם יוחנן לפני הבר מצוה שלו שנחגגה ברוב פאר והדר בעלייה שבתוך המסעדה, שם הצטופפו כמנין יהודים. ר' יוחנן זה היו לו שני בנים שהביא איתו מרוסלאנד והם נשארו מיותמים מאב ומאם כשהוא נפל שדוד מהתקף לב ר"ל.
זיידא נסע בתור שוחט לדענמארקען או שוועדען, שם שחט עבור הקהלה היהודית
הדודה מלכה התארסה בפאריז עם בן דודה ישראל מרדכי "מאטולא" הלוי לאנדאו שהיה מצאצאי הרב יהודה לאנדאו אביו של ה"נודע ביודא". אמו היתה אחותה הגדולה של סבתא ואביו היה הרה"ח ר' הערש יוסף שהיה לפני המלחמה שו"ב בעיר בריגעל שבגאליציא.
מוטל לנדו היה חיל בצבא הפולני בגולה ובזכות זה הציל את כל משפחתו מכליון בימי הזעם. הם הבריחו הגבול הפולני והגיעו עד לרומניה ופעם תפסו את אביו וכשבאו לספר לו אז מיהר למשאית שהיתה מלאה עם יהודים שנתפסו ואמר לממונים שם על אביו שהוא בתור חיל פולני יכול להעיד שאדם זה איננו יהודי עד ששיחררו את אביו. כשהמלחמה הסתיימה נרתם לעבודת הצלה באיתור והברחת ילדים יהודים שהוסתרו על ידי הוריהם אצל גוים וכשלא חזרו מגיא ההריגה ריחפה עליהם סכנת שמד שהנוצרים רצו להעבירם על דתם ר"ל. אז הגיע ר' יעקב גריפפל מאיסטנבול - שם שהה במשך שנות המלחמה - לפאריז, בדרכו למרכז ומזרח אירופה, ויחד עם מוטל ועוד כמה עסקנים חרפו נפשם להציל כמה שיותר מהילדים מהמנזרים, מהאיכרים ומבתי היתומים שהחזיקו בהם כנ"ל.
אז כבר היו התוכניות לנסוע לארץ ישראל, כשידה של סבתא גברה על רצונו של זיידא לנסוע לארצה"ב, ולכן סיכמו שהחתונה תיערך במילנו שהיתה בדרך בין פאריז מקום מגורם ובין רומא איפה שהפליגו ארצה.
הגיע אז הרב מטשאקאווא שהיה גם בדרכו ארצה, ששהה כל שנות המלחמה בארצה"ב כשמשפחתו נותרה לבדם בארץ ישראל. הוא היה מסדר קדושין וכשהוציא מהמזוודה את השטריימיל שלו היתה מקופלת עם הזנבות פנימה בתוך הכיפה והוא הפך אותם לחוץ עד שנעשה שטריימיל בחזרה.
משם נסע הזוג הצעיר ארצה וכשהגיעו נתוודע למוטל שכל ההבטחות שקיבל מחבריו בסוכנות ובכל מיני מקומות, שאם יעלה ארצה הם ידאגו שיהיה לו משרה ופרנסה - היו להבל ולריק. אז קם ונסע לדרום אמריקה והתיישב בסנטייגו בירת צילה עד שחצי המדינה נחרבה מרעידת אדמה אז העתיק מושבו לסן פאולו שבברזיל השכנה. הקים דורות ישרים ועזר להרבה אנשים שנמלטו לברזיל מסבות שונות ומשונות שבתור עורך דין מושבע היה בכחו לסדר עניינינם עצהי"ט.
ממילנו נסעו הלאה עד שהגיעו לרומא. שם נכנסו לבית המדרש שהיה מלא עם פליטי מלחמה וישב שם אחד שהאף שלו היה משונה אז ניגש אליו זיידא וניקב בשמו וכשהלה שאלו איך הוא מכירו אז אמר לו שהוא זוכר איך שישבו יחדיו על ספסל הלימודים בחיידר שבעיר מולדתם פשעמישל לפני ארבעים שנה, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
במעברות
בהגיעם ארצה עם האניה קידמה פניהם פרסומת מחברת הסיגריות 'דובק', אז הבין אבא שהיה כבן אחד עשר שקידמו פניו בשלט גדול רק שהיה חסר הד' האחרון של שמו...
משם הועברו לבית עולים במחנה עתלית וקבלו שם צריף ליד העולים מארצות המזרח, כמו תימן, מרוקו טוניס ועוד מדינות ערביות. סבתא שהגיעה ממרכז האופנה בעולם –פאריז - התהלכה שם עם הכובע הרחב ומעיל הפרווה ליד, הנשים הספרדיות שלבשו סחבות וסחבו סלים על ראשם...
לחימום ולבישול היה שם פרימוס שדלק עם נפט והריח התפשט בכל האוהל על כליו, בגדיו ואורחיו...
ככה חיו שם כמה שבועות עד שהסוכנות חילק להם דירה בקומה שניה, ברחוב בן יהודה(?)בירושלים, ליד רחוב קינג דזורדז.
זיידא הכניס את אבא שליט"א לתלמוד תורה חיי עולם שם היה המשפיע והבוחן הרב הצדיק מירושלים ר' אריה לעווין זצ"ל.
בשבתות היה זיידא יושב אתנו שני הילדים במרפסת ובחן אותנו בחומש רש"י והיה שם מלבן של אבן על קיר המרפסת שהיתה רעועה ובתור ילדים אהבנו להזיזו הנה והנה אבל זיידא היה גוער בנו שנחדול מאחר שהיה יכול ליפול לתוך הרחוב על ראשי העוברים ושבים.
בהזדמנות הראשונה נסע זיידא לתל אביב כדי לקבל שלום ממרן זצ"ל וכשנכנס נענה מרן במאור פנים "געציל דו ביזט דא!".
זיידא עשה מה שכבר היה רגיל לעשות בכל מקומות מושבותיו ופתח מסעדה בדירתו. מאחר שהדירה היתה בסמוך איפה שהיה אז בנין ה"כנסת" הישן, שם היו מתאספים שרי הממשלה וחברי הכנסת ועוזריהם, ממילא הגיעו לשם כל החכי"ם החרדים כמו איטשע מאיר לעווין ע"ה שהיה חתנו של ה'אמרי אמת', זרח וורהאפטיג? שמעלקא האלפערט? שמואל דסקל? ועוד, שנהנו מהיימישע תפריט וסביבה חמה וחסידי.
כשנוסדה העיתון 'המודיע' על ידי ה'בית ישראל' עשו מסיבה לאחר שהגיעו לשנה ראשונה של העיתון, בביתנו.
אגב, כשירד פעם הרבה גשם בירושלים הלך זיידא לה'בית ישראל', שהיה עורך הטיש ברחוב דוד ילין במקור ברוך, במקום להתבוסס במי גשמים מביתו בקינג גורג עד לטיש של מרן מוהר"א זצ"ל אשר בשכונת קטמון הרחוקה. כשנכנס הרבי לטיש הסתכל ישר לזיידא ונפתחה שורה ממוקדת עד איפה שהוא עמד ליד ארון הספרים ואמר לו "וואס ביזטו נישט אין בעלזא?"
הפרנסה לא היתה מצויה וההוצאות עלו מעלה ראש, אז קם זיידא ונסע לתל אביב להתברך מפי מרן זצ"ל. מרן התעניין על מצב הפרנסה וזיידא סיפר לו שבאמת היה יכול להגיע לפרנסה אלא שהשכן שגר בקומת הקרקע אינו שומר שבת ואינו נזה בכשרות ובכל זאת העמיד שלט בחלון "מסעדה כשרה" ואנשים תמימים נכנסים לשם ונכשלים במאכלות אסורות. אך הוציא מילים אלה מפיו ומרן מחה בו וצוה שיחזור שלשה פעמים על המשפט: "דער שכן איז כשר און איך בין כשר למהדרין".
פעם אחרת אמר למרן שהוא מחזיק מסעדה ואנשים נכנסים לאכול שם. אז אמר לו מרן שהוא מקיים בזה מצות הכנסת אורחים. זיידא אמר אז שהרי הוא לוקח תשלום על המאכלים אבל מרן התעקש שעם כל זה הרי הלקוחות נהנים ממנו והרי הוא מקים מצות הכנסת אורחים.
תקופת ה'צנע'
יוחנן בעק סיפר: 6:30
אבא זכה להיות על ה"סדר" אצל מרן זצ"ל בתל אביב שתי שנים, והיו הבחורים מהישיבה עומדים על מקומם בערב פסח מאחרי הצהריים לתפוס מקום על אף שהיה שם כמנין מצומצם אלא שלא היה מספיק מקומות לכלם (כנראה שהיה המקום צר להכיל גם מספר קטן של אנשים?) יוסל טורנער (אולי) ויחיאל מיטלמן (היה מכבס רצפת החדר בו שהה מרן כל זמן מסוים.
רשימת הבחורים שהיו בצל מרן באותה תקופה: כתריאל בלומענפעלד, שמואל טויבענפעלד, ברוך האממער, שלום פריעדמאן, האבא של אהרן לוי, לעווינגער, אהרן מרדכי רוטנער,
יחיאל מיטלמן היה מנשק הרצפה תמיד לפני שהתחיל בעבודת הנקיון ושאלו אותו למה אינו מחכה עד שהרצפה כבר שוטפה ויותר מתקבל על הדעת לנשק רצפה נקיה, אז ענה שקודם שהוא מנקה אז הרצפה היא של הרב ורוצה לזכות ולנשק רצפת הרב - אבל כשכבר ניקה אותה אז הרצפה היא שלו ואם כן מה לו לנשק?).
תאריכים
רשימת יום הולדות
רשימת יאהרצייטן
See spate folder with pictures and maps
See spate folder with pictures and maps
See spate folder with pictures and maps
א) אברהם ישעיה בעק
1)משה חיים בעק
i) מרדכי אליקים בעק
(1) דוד בעק
(a) מנשה בעק
(i)ישעיה בעק
1. ישראל בעק
סיפורים
מחקתי בהוראת יוחנן
6. שרה ע"ה נפלה בלונדון מהגג אחר שלמדה לדעת שמי שהיה מיועד להיות בעלה נשא אשה אחרת שלא בידיעתה. הוא הבטיח לה שהוא נוסע לאמריקה ומשם ישלח לה כרטיס בו תוכל להשתמש להגר ולהצטרף אליו, אחרי שירוויח מספיק כסף מאמנות הכנר בה התמחה. כשנודע לה שהוא נמצא בלונדון נסעה לשם ונפטרה מפצעיה. לפי גירסא אחרת היא נהרגה מפצצה גרמנית באמצע המלחמה§. מאחר שלא היה לה קרוב או גואל היא נקברה בקבר איה שם בלונדון. בן אחותה אברהם 'ווולי' טעלער שליט"א חיפש, חקר ומצא מקום קבורתה וארגן עם החברא קדישא דק"ק לונדון והמדינה להעבירה לקבורה בהר המנוחות אשר במבואות ירושלים עיה"ק. זה היה בשנת ה'תשל"ח בה בעת שהעבירו את זיידא מקבר הזמני אשר בבית החיים של 'עדת ישראל' בענפיעלד לקבורה בהר מנוחות אשר במבואות ירושלים עיה"ק. לפלא שהשומרים ששמרו על הנפטרים בחדר ההמתנה בשדה התעופה החליפו פרטים אודות הנפטרים והיה לפלא בעיניהם איך אחד בשם מרדכי אליקים בן משה חיים מוויען מובל באותו זמן ובאותו מקום עם אחת בשם שרה בת משה חיים מוויען...
Adresses:
21 Rue de Turenne (not used as a Shul anymore), Rav Feder from Lublin, Gabbai: Tennenbaum, Zajda was Baal Tefillah there, nearest Metro: St Paul / Bastille,
Lived on the third floor, 23 Rue Vieille Du Temple, 4eme (arondissement), was old four hundred years
17 Rue des Rosiers - Reb Itzikel
19 Rue des Rosiers - Restaurant Oneg
25 Rue des Rosiers - Finefuntzvantziger Shtieble
Rue des Ecoufe - Rav Kinstlicher, niftar 1950 - Aba learned Alef Beth from him.
Rue Pavée - Rav Rubinstein wrote a Sefer Divrey Menachem, Rav Herzog’s father was also Rav there, before Rav Rubinstein (now under control of Lubavitch?)
Osias Shea Petzenbaum in Sao Paulo 005511 30 81 98 06, Address: Al Tiete 436/21 CP 2374 - he will know about our connection to Wadowic and Andrechow, Mishlewitz, Soche?
Harav of Suche was son of Tchechoyve, who’s son moved back from GG to USA
Zajda was born in Lezhensk, then they moved to Pschemyczl
One uncle was called Just, was killed with his whole family.
סיפר לי אדון רבי (כך שם משפחתו) מאנטווערפען שהוא
היה בגיטו קראקא ושם היה מסור אחד בשם פעטצנבוים
שמכר את נשמתו לרוצחים עבור בצע כסף וסבלו ממנו
הרבה. סופו היה שהמחתרת היהודית חיסלה אותו ר"ל.
6. שרה ע"ה נפלה בלונדון מהגג אחר שלמדה לדעת שמי
שהיה מיועד להיות בעלה נשא אשה אחרת שלא
בידיעתה. הוא הבטיח לה שהוא נוסע לאמריקה ומשם
ישלח לה כרטיס בו תוכל להשתמש להגר ולהצטרף
אליו, אחרי שירוויח מספיק כסף מאמנות הכנר בה
התמחה. כשנודע לה שהוא נמצא בלונדון נסעה לשם
ונפטרה מפצעיה. לפי גירסא אחרת היא נהרגה
מפצצה גרמנית באמצע המלחמה§. מאחר שלא היה
לה קרוב או גואל היא נקברה בקבר איה שם בלונדון.
בן אחותה אברהם 'ווולי' טעלער שליט"א חיפש, חקר
ומצא מקום קבורתה וארגן עם החברא קדישא דק"ק
לונדון והמדינה להעבירה לקבורה בהר מנוחות אשר
במבואות ירושלים עיה"ק. זה היה בשנת ה'תשל"ח בה
בעת שהעבירו את זיידא מקבר הזמני אשר בבית
החיים של 'עדת ישראל' בענפיעלד לקבורה בהר
מנוחות אשר במבואות ירושלים עיה"ק. לפלא
שהשומרים ששמרו על הנפטרים בחדר ההמטנה בשדי
התעופה החליפו פרטים אודות הנפטרים והיה לפלא
בעיניהם איך אחד בשם מרדכי אליקים בן משה חיים
מוויען מובל באותו זמן ובאותו מקום עם אחת בשם
שרה בת משה חיים מוויען...
7. בת אחת שנסעה לדרום אפריקה ונישאה שמה ליהודי
מתבולל. היא כתבה להוריה שהיא שומרת שבת
וכשרות ולדאבון לבותם שחל"ח שבועות ספורות אחרי
הולדת בנה הבכור שעקבותיו נעלמו ממשפחתנו בצוק העיתים.
