תקופת השואה

תקופת השואה

כבר נשפכו ימים של דיו על תקופת השואה, ועדיין עומדים אנו המומים ודויים על עוצם החורבן שניתך על עמינו. כל מה שעבר על הכלל, משתקף יותר ברור בסיפורו של הפרט – אשר על כן מצאתי אל נכון לראיין את סבי, שחווה על בשרו את המאורעות-מוראות של תקופת המלחמה, כשהיה אך פעוט בן שתים כשנכנסו קלגסי השטן לעיר מולדתו ובכל זאת נחרטו הרבה הרבה הרגשים ופחדים בלבו ובתודעתו שליוו אותו כל אותה תקופה ועד שהגיע אל חוף מבטחים: ארצינו הקדושה ועד היום הזה.

בא ניתן את רשות הדיבור לסבא – הוא ששמע מאביו על כל הנסים שזכתה משפחתנו להינצל דרכם – הוא ימסור את הסיפור בגוף ראשון:

אחרי שנסתימה מלחה"ע הראשונה הגיע סבי (הסב של סבי) לוינה כמו מאות אלפי הפלטים שזרמו מגליציה לאוסטריה וחיפש דירה, הגוי נתן לו חוזה לחתום על שכירות הדירה ושאל אותו האם יש לו ילדים וענה לו "ניין". כשהגיע עם תשעת ילדיו הרים הבעל הבית קולות וברקים על שרימהו – אז אמר לו "הרי אמרתי לך את האמת, יש לי "ניין" ילדים!

אחד מהילדים האלה היה אבי שהיה אז בחור צעיר מסביבה חסידית ופתאום הגיע לעיר הבירה, המודרני, החומרני והאנטי-יהודי. העידו עליו הרבה שלא השפיעו עליו כל הפתויים של העולם רק ישב בבית המדרש ולמד תורה. מאחר שהיה מקושר לרבי מבעלזא, היה נוסע למרינבאד עם עוד חסידים. פעם יצא לו לנסוע חלק מהדרך ביחד עם הרבי וכשהגיעו לתחנת ביניים שם אמורים היו להפרד כל אחד לדרכו: הרבי מבעלזא לעירו ואבי לוינה אז אירע איחור לרכבת של אבי והחליט לנצל את הזמן ושב על עקבותיו לראות פני רבו ולו לעוד כמה דקות. כשהבחין הרבי בבחור מוינה שאלו על פשר בואו אז הסביר אבי שהרכבת הנוסעת לוינה איחר. אז פנה הרבי לגבאי ובקש שיתן מהחלה של שבת לבחור. הגבאי היסס והתחיל לחתוך מהחלה כדי לתת פרוסה ממנה אבל הרבי הפציר בגבאי שיתן דוקא חלה שלמה. הרבי לקח את הלחם בידו ומסרו לאבי ואמר: "נאדיר (הא לך) פרנסה". כל השנים עד למלחמה היה לפלא בעיני אבי פשר המילים הספורות האלו – הרי היה אז בחור, ומה לו ולדאגות פרנסה?! זה קרה יותר מעשר שנים לפני פרוץ המלחמה כשהרבי כבר היה בעולם האמת.

אולם כשהצליח איכשהו להינצל עם כל משפחתו בניסי-ניסים מצפרני המפלצת הנאצית במשך כמעט שבע(!) שנים, אז התחיל להבין את מבטו הרחוקה של הרבי מבעלזא -אבא היה חוזר ומספר עובדא זו עם אותו סיום נפלא: במשך על השנים שהיה בורח ממקום למקום בעירום ובחוסר כל, מוינה באוסטריה לאנטורפן, מאנטורפן ולבריסל בבלגיה, מבריסל לפריז, ולסלנש בצרפת, למורשזין בשווייץ, משם לליאון ומשם לפריז בצרפת – אפילו כשהסתתרו לכמה שבועות ברפת בקר באמצע שדה – לא הציק להם מכת רעב בכלל. תמיד היה להם פרוסת לחם להשביע את נפשם הרעבה.

באמת אפשר לכתוב ספר שלם על כל ההרפתקאות שעברו עליהם אלא שדי בסיפור קצר זה להוכיח איך שעם כל ההסתרת פנים היה לכל אחד גזרה מיוחדת איך לעבור את התופת הזה עד לפרט הקטן ביותר.

למשל כשהיינו בתחנת הרכבת בגבול הצרפתי ידענו שזה יקח הרבה מאד זמן עד שהרכבת תגיע, אז הלכנו כולנו לשכב על הרצפה וגם על ספסלים שהיו שם, והתכסנו עם מעילים וסודרים מכיון שהיה קר מאד. לפתע הגיע בן אדם אחד שהבחין במשפחה יהודית ששוכבת ככה ויעץ לנו לבא אחריו והוא יראה לנו את הדרך למקום שנוכל לחכות שם. בהתחלה לא רצה אבי לשמוע להצעתו מפני שפחד שעד שיחזור עם כל הילדים לתחנה אולי יאחרו את הרכבת. אבל ההוא הדריך אותנו למקום יותר נעים שם התישבנו והכנו את עצמנו שזה יהיה מקום ישיבתנו עד שהרכבת תגיע. התחלנו להוציא מן התיקים את הכמה דברים שכבר היה לנו לטעום, והסתדרנו. פתאום, עוד לא עברה חצי השעה מאז שיצאנו מן התחנה, שמענו קולות וברקים מעל התחנה - הנאצים ימ"ש הגיעו בלהקת מטוסי קרב והפציצו שם את כל המקום... אבי הבין שקרה כאן נס גלוי והתחיל לחפש את ההוא שהציל אותנו מן התופת אבל בשום אופן לא הצליח לאתר אותו.

נקווה שזכותם של כל הקדושים שנספו בימים הקשים ההם תגן עלינו ועל כל עם ישראל ונתפלל להקב"ה שבמהרה בימנו ינקם ה' נקמתנו ויבנה בית המקדש בירושלים עירך. אמן!!!

מלכי רייכמאן