ר' ישראל מרדכי שארף ז"ל

ר' ישראל מרדכי שארף ז"ל היה בן הרה"ג מוה"ר משה יעקב שארף זצ"ל המכונה בדרך חיבה ר' יעקעלע אושפעצינער. הוא נסע לפראנקפורט אם מיין לדרוש ברופאים ונפטר שם ומנוחתו כבוד בבית החיים שם.
ר' יעקעלע היה דומ"ץ בעיר אושפעצין משך הרבה שנים ושם חלקת מחוקק ספון והקימו אהל על קברו.
לפי השמועה שרדה האהל את השואה האיומה, על אף היותה בבית החיים של העיר אשר לידו הוקם מחנה ההשמדה הגדולה ביותר בהסטוריה.
חיבר חידושים עה"ת וש"ס והדפיסו מהם ספרי 'דרכי יושר' שם גם תמצא דברים נכוחים מתולדותיו. 

מיוצאי חלציו ישנם כיום (לפי ספר היוחסין שהכין עופר גור*) כחמש אלף(!) צאצאים, בהם אלפי יהודים יראים ושלמים בקהלות החסידיות בעלזא, באבוב וכדומה, שמה תמצא משפחות שארף, קאנער ועוד.
היאהרצייט של סבתא שרה פעטצנבוים חל ביום כ"ח או כ"ט באב.

הדוד מוט'ל מבראזיל ע"ה, בעלה המנוח של הדודה מלכה לאנדאו שתחיה, נקרא על שמו.

http://www.oferiko.com/family/scharf.html*

תמונות מהמצבה של הרב ישראל מרדכי פטצנבאום נשלח על ידי רבי אליהו פריעדמאן ממשפחת פעטצענבוים העניפה

ימי קדם - מקורות המשפחה

הסבתא זלאטא ספרה לי שמתייחסים אנו לר' משה הדרשן מקראקא שצאצאיו בשם גראיאווער באנטווערפען הו"ל הספר "דרש משה"

הסבתא זלאטא ספרה לי גם שמתייחסים אנו לבעל ה"מגלה עמוקות" שהיה רב בקראקא.

אביה היה ר' יוחנן פעטצינבוים, יהודי נמוך קומה אבל גבוה שמכמו ולמעלה במדותיו התרומיות, בהתנהגותו בדרכי חסידים ובשמחתו התמידית.

שם משפחתו היתה באמת לעדניצער אלא מפני שאביו (או אבי אביו) בתור איש חסיד מהחסידים הראשונים, שמחאו תמיד כף אל כף בתפלה, מתוך שמחה של מצוה, לכן כינו אותו פעטצענבוים, על שם ה"פעטש".

ר' יוחנן עוד נסע לאדמו"ר מצאנז זצוללה"ה אשר היה אומר עליו שהוא מהחסידים היחידים שבאים אליו עם חמשה בנים מלובשים בבגדי חסידים, שלא שינו את לבושם ושמרו על מסורת יהודית שלימה.

כשעלה ה'דברי חיים' לגנזי מרומים התחיל ר' יוחנן לנסוע לבעלזא.  

כנראה זכה ר' יוחנן להיות אצל שלשה צדיקי בית בעלזא: מוהר"י, מוהרי"ד ומוהר"א זי"ע.

פעם הזכיר יצחק לנדאו שליט"א, שהיה משמש את הרב ז"ל בארץ ישראל את ר' יוחנן סבו שבו ביום היה היארצייט (בד' אדר - ידוע למישהו התאריך המדוייק?) אז נענה דער רוב ז"ל: "דער אלטיטשקע פלעגט קומען קיין בעלזא מיט אלע זיינע קינדער".  

וסבתא סיפרה לי שפעם הגיעו לבעלזא אל מרן מוהרי"ד זצוללה"ה ונתן תפוח לאביה, ומאחר שהיו עמו בניו חתניו ונכדיו הגיע לכל אחד כְּפוּל...

אמו של ר' יוחנן פעטצינבוים היתה ממשפחת ראזענפעלד, ואחד מהנכדים היה גר אחרי המלחמה הנוראה במאנטאווידעאו ושינה שמו ללאווען (Lowen) ובן שלו ר' מענדל שליט"א גר בסטמפורד הילל ויש לו כתב יחוס של משפחת ראזענפעלד.

חמיו של ר' יוחנן פעטצינבוים היה ר' ישראל מרדכי שארף ז"ל שנפטר ונטמן בפראנקפורט (או וינה?) אחרי שנסע לשם לחפש מזור למחלתו.

My letter, following the article that was published in the HaModia

Re: Captain Monheit
Mr Monheit was a Heaven-sent Shaliach to help our family cross the French border into Switzerland, which - in those perilous days - was literally a life saver. 

Although my late grandfather R' Getzel Beck z"l may have had an opportunity to thank him after the war, we would like - through the pages of HaModia - to practice הכרת טובה to the captain for throwing caution to the wind in his quest to save as many Yiddishe refugees as was possible.

In the name of Families Beck (Bene Beraq, London & Antwerp ), Landau (Sao Paulo), Kluger (London) & Goldberg (Edgware) and hundreds of our children, grandchildren and great grandchildren, I hereby salute the Captain and wish Chaplain Monheit Yiddishe Nachas and a healthy long life ad 120.

Menasche Scharf (Beck)

ימים ידברו

בס"ד

ימים ידברו

והוא ילקוט קורות משפחת בעק מוויען בזמן מלחמות העולם, לדעת צדקות השם ונפלאותיו אשר עשה, בהראותו חסדו ואמיתו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ובצמא - למען ידעו דורות את כל הקורות, וילמדו להבין מזימות פועלי און, ומאת השם היתה זאת, בהראותו מופת ואות - כי מלאכיו יצוה ואחד מני אלף לזכור.

התחלתי בעבודת הכתיבה בשנות ילדותי, כשסבתא היתה גרה בביתנו שבבלגיה, אבל תכריך הכתבים שהכיל הרבה חומר ששמעתי ממנה הלך לאיבוד כשעברתי ללונדון והקופסה שהכילה את כל המחברת נאבדה למגינת לבבי.

התחלתי עוד הפעם לכתוב מה שנשאר בזכרוני ליל ד' כסלו ה'תשס"ב פה לונדון יצ"ו

מאד הייתי רוצה לברך על המוגמר, ולכן אבקש מכל מי שקורא את קורות חיי משפחתנו: נא להודיעני על פרטים שאולי אינם ראויים להכתב, ולהאיר עיני בספורים שלא הכנסתים - בכוחות משותפים נוכל בעזהשי"ת לברך על המוגמר במהרה!

החותם בצפייה לשיתוף פעולה מלאה מכל צאצאי משפחתנו הענפה בע"ה, ובקרוב נוכל לסיים, להדפיס ולחלק לכלם הספר "ימים ידברו" אמן.

Yom Kippur Article - Mishpacha

By Kreindy Scharf
Date: 13/09/2005
“Wait for me” shouted Dov as Gavriel brushed passed him on the way home from Yeshiva. “Can’t stop,” said Gavriel urgently as he fingered the crumpled paper in his hand and checked his watch.
Dov watched in hurt amazement as his usually friendly classmate and neighbour strode passed him with quick purposeful steps and half ran half walked across the busy main road. Gavriel, panting with exertion did not slow his pace until he arrived home.
Gavriel put the key into the lock and smiled with pleasure as the door opened immediately. Since they had had a new lock put in he still hadn’t forgotten his previous struggles with the front door key!
He remembered having to say Tehilim and beseeching HaShem to help him get the key into the correct position just this once.
The door closed with a bang and the echo reverberated in the silent house. Again Gavriel had reason to smile, the silence was unusual - his mother had gone out with the family, for a day trip.
That suited Gavriel just fine. Once again He took out the carefully folded paper from his pocket and checked the schedule he had written out q for the day.
With a pen Gavriel carefully ticked off his accomplishments. Up at six for shacharis tick Revise 2 Blatt Gemorah tick (Gavriel still had 5 Blatt to complete before Yom Tov) Learn 2 Halachos of shemiras haloshon tick Gavriel eyed the wall clock nervously.He had only one hour in which to eat and since it was Chodesh Elul he had taken upon himself to learn an extra perek of mishnayos a day.
 Before that he still wanted to complete the Tehilim for the day. By the time Gavriel had finished saying Tehilim there was hardly any time left for eating since he davened with great kavonoh, and had added a special 2 extra kapitlach for his uncle who needed a Refuah Sheleimah.
The clock chimed twice. Gavriel knew without checking that it was 2 o'clock. He was out of the house in a flash taking his precious schedule with him. The house was empty once more. It b óraced itself for the siege that was soon to come. The family would be home soon. Shifra felt bad for Gavriel.
As the train sped smoothly towards home she watched dreamily from the window as the scenic mountainous view of Wales gave way to flat land. “Ma,” she said, “we've had such a fabulous time today, thank you so very much. Too bad Gavriel wasn’t with us I’m sure he’ll be sorry.“ “Oh no he won’t” said Shua.
You know Gavriel, he’d be upset to waste precious studying time for something as mundane as climbing the Great Orme.“
 Esther didn't say anything whilst Shifra kept up her repeated comments about poor Gavriel missing the tram ride up the mountain, missing the exhilarating walk down to the bottom and having to forego the delicious food mummy had packed for the long three-hour train journey.
 Deep down she decided that probably Gavriel was only pretending to love his learning. Who in his right m Zind she thought to herself would want to give up such a wonderful opportunity.
 She sighed contentedly as she sipped her drink, whilst trying to concentrate on the word search she had brought with especially for the long trip.
The front door obliged smoothly as once again Gavriel put his key in the lock. At least that part of his coming home would go without a hitch.... “Gavriel” yelled Shifra “you can’t imagine how wonderful it was today. It was better than Switzerland - ten times better.” “It was yummy“ added Esther.
We were right on top of the mountain and there were real sheep there right next to us and we could see the sea and Subject: Article for Mishpacah Junior - Continued Page 2 of 2 mummy had to wear a rain hat cos it was so windy and Zev.....”. “Okay, okay” Gavriel smiled distractedly at their excitement.
He had far more impor ™tant things on his mind. “Where’s the calendar?”, he asked. Moments later he was heavily engrossed calculating how many days till Yom Kippur and whether his daily Halachos of Shemiras Haloshon was running on schedule.
As if in a dream he heard his mother asking if he was hungry, and watched in a detached manner as his family chatted happily amongst themselves. He wanted to be in bed early tonight; he was tired. After all he had been up since five thirty - besides which, tomorrow he wanted another early start. Gavriel had no recollection of eating, although he did bentch with great kavonoh - after all it was Chodesh Elul!
He mumbled a word of thanks to his mother and tried to look interested as Esther showed him the Victorian coin they had brought him for his coin collection. “Look’”, he pointed out to her, “it’s not even authentic it says replica at the bottom which means its fake -its just a copy of what a shilling o )nce looked like.”
With that Gavriel yawned, turned around and headed for bed.
The light in his room reflected dramatically on the poster of Perek Shira hanging opposite his bed. The animals beckoned to him realistically as Gavriel chanted the familiar words of Krias Shema, Suddenly Gavriel felt a cold shiver travel down his spine.
He felt his body go tense as a horrible feeling overcame him.
He was doing something terribly wrong. Standing there in front of the poster a sickening feeling of understanding overtook him. 
There it was, the stork Chassidoh. As in a dream, he --- He heard his Rebbe's voice as he had expounded on it. “Why?” the Rabbi had asked, is the Chassidoh not a kosher bird? Because as Rashi explains is called she does Chessed only with her species. “You understand”, the Rabbi had thundered, “a Yid cannot pick and choose who he wants to do Chessed with. A yid cannot decide this mitzvah is important to me this though isn’t....“.
Gavriel sat down with a thud as he thought over his day. In his mind’s eye he saw Dov’s sad face as he had left him walk home from Yeshivah on his own without any explanation. He hadn’t even thanked his mother for supper or even complimented her on having managed to put a meal on the table after a strenuous day out. Esther’s disappointed face loomed before him.
She had tried so hard to make him happy by bringing him a souvenir from Wales and he had been so quick to rebuff her. Gavriel put his hands to his face and groaned loudly. He was trying so hard to be a better boy and look how many people he had neglected in the process!
He felt a piece of paper crackle in his pocket. It was that ã days schedule - torn and scruffy by now but Gavriel could easily make out that every single item had been proudly ticked off by him.
“Thank you Chassidoh”, he murmured to the big stork on the poster, “thank you for warning me before it was too late. I still have time to do Teshuvah”. With pen in hand Gavriel set about preparing the next day’s schedule. Get up at six. Ask mummy if she needs anything on the way home from Yeshivah, Walk home with Dov ask him if he wants to learn with me in our spare time.
Apologise for yesterday and explain..... Play with Zev. Ask Esther, Shua and Shifra about their day out. Thank them for the coin. Say Tehilim.
Divide it amongst the family. Gavriel thought for a while. He eyed the bird on the wall one more time and looked again at the colourful display of all those animals, Then in capital letters at the bottom of his schedule he wrote “BE A MENTCH!

תקופת השואה

תקופת השואה

כבר נשפכו ימים של דיו על תקופת השואה, ועדיין עומדים אנו המומים ודויים על עוצם החורבן שניתך על עמינו. כל מה שעבר על הכלל, משתקף יותר ברור בסיפורו של הפרט – אשר על כן מצאתי אל נכון לראיין את סבי, שחווה על בשרו את המאורעות-מוראות של תקופת המלחמה, כשהיה אך פעוט בן שתים כשנכנסו קלגסי השטן לעיר מולדתו ובכל זאת נחרטו הרבה הרבה הרגשים ופחדים בלבו ובתודעתו שליוו אותו כל אותה תקופה ועד שהגיע אל חוף מבטחים: ארצינו הקדושה ועד היום הזה.

בא ניתן את רשות הדיבור לסבא – הוא ששמע מאביו על כל הנסים שזכתה משפחתנו להינצל דרכם – הוא ימסור את הסיפור בגוף ראשון:

אחרי שנסתימה מלחה"ע הראשונה הגיע סבי (הסב של סבי) לוינה כמו מאות אלפי הפלטים שזרמו מגליציה לאוסטריה וחיפש דירה, הגוי נתן לו חוזה לחתום על שכירות הדירה ושאל אותו האם יש לו ילדים וענה לו "ניין". כשהגיע עם תשעת ילדיו הרים הבעל הבית קולות וברקים על שרימהו – אז אמר לו "הרי אמרתי לך את האמת, יש לי "ניין" ילדים!

אחד מהילדים האלה היה אבי שהיה אז בחור צעיר מסביבה חסידית ופתאום הגיע לעיר הבירה, המודרני, החומרני והאנטי-יהודי. העידו עליו הרבה שלא השפיעו עליו כל הפתויים של העולם רק ישב בבית המדרש ולמד תורה. מאחר שהיה מקושר לרבי מבעלזא, היה נוסע למרינבאד עם עוד חסידים. פעם יצא לו לנסוע חלק מהדרך ביחד עם הרבי וכשהגיעו לתחנת ביניים שם אמורים היו להפרד כל אחד לדרכו: הרבי מבעלזא לעירו ואבי לוינה אז אירע איחור לרכבת של אבי והחליט לנצל את הזמן ושב על עקבותיו לראות פני רבו ולו לעוד כמה דקות. כשהבחין הרבי בבחור מוינה שאלו על פשר בואו אז הסביר אבי שהרכבת הנוסעת לוינה איחר. אז פנה הרבי לגבאי ובקש שיתן מהחלה של שבת לבחור. הגבאי היסס והתחיל לחתוך מהחלה כדי לתת פרוסה ממנה אבל הרבי הפציר בגבאי שיתן דוקא חלה שלמה. הרבי לקח את הלחם בידו ומסרו לאבי ואמר: "נאדיר (הא לך) פרנסה". כל השנים עד למלחמה היה לפלא בעיני אבי פשר המילים הספורות האלו – הרי היה אז בחור, ומה לו ולדאגות פרנסה?! זה קרה יותר מעשר שנים לפני פרוץ המלחמה כשהרבי כבר היה בעולם האמת.

אולם כשהצליח איכשהו להינצל עם כל משפחתו בניסי-ניסים מצפרני המפלצת הנאצית במשך כמעט שבע(!) שנים, אז התחיל להבין את מבטו הרחוקה של הרבי מבעלזא -אבא היה חוזר ומספר עובדא זו עם אותו סיום נפלא: במשך על השנים שהיה בורח ממקום למקום בעירום ובחוסר כל, מוינה באוסטריה לאנטורפן, מאנטורפן ולבריסל בבלגיה, מבריסל לפריז, ולסלנש בצרפת, למורשזין בשווייץ, משם לליאון ומשם לפריז בצרפת – אפילו כשהסתתרו לכמה שבועות ברפת בקר באמצע שדה – לא הציק להם מכת רעב בכלל. תמיד היה להם פרוסת לחם להשביע את נפשם הרעבה.

באמת אפשר לכתוב ספר שלם על כל ההרפתקאות שעברו עליהם אלא שדי בסיפור קצר זה להוכיח איך שעם כל ההסתרת פנים היה לכל אחד גזרה מיוחדת איך לעבור את התופת הזה עד לפרט הקטן ביותר.

למשל כשהיינו בתחנת הרכבת בגבול הצרפתי ידענו שזה יקח הרבה מאד זמן עד שהרכבת תגיע, אז הלכנו כולנו לשכב על הרצפה וגם על ספסלים שהיו שם, והתכסנו עם מעילים וסודרים מכיון שהיה קר מאד. לפתע הגיע בן אדם אחד שהבחין במשפחה יהודית ששוכבת ככה ויעץ לנו לבא אחריו והוא יראה לנו את הדרך למקום שנוכל לחכות שם. בהתחלה לא רצה אבי לשמוע להצעתו מפני שפחד שעד שיחזור עם כל הילדים לתחנה אולי יאחרו את הרכבת. אבל ההוא הדריך אותנו למקום יותר נעים שם התישבנו והכנו את עצמנו שזה יהיה מקום ישיבתנו עד שהרכבת תגיע. התחלנו להוציא מן התיקים את הכמה דברים שכבר היה לנו לטעום, והסתדרנו. פתאום, עוד לא עברה חצי השעה מאז שיצאנו מן התחנה, שמענו קולות וברקים מעל התחנה - הנאצים ימ"ש הגיעו בלהקת מטוסי קרב והפציצו שם את כל המקום... אבי הבין שקרה כאן נס גלוי והתחיל לחפש את ההוא שהציל אותנו מן התופת אבל בשום אופן לא הצליח לאתר אותו.

נקווה שזכותם של כל הקדושים שנספו בימים הקשים ההם תגן עלינו ועל כל עם ישראל ונתפלל להקב"ה שבמהרה בימנו ינקם ה' נקמתנו ויבנה בית המקדש בירושלים עירך. אמן!!!

מלכי רייכמאן

When Tzadikim Whisper to Each Other

Sent: 28 September 2008 23:17

When Tzadikim Whisper to Each Other

Uncle Jo is always busy with nostalgic musings, whatever subject ou touch he will always come up with a story. It's not the contents that piques you, it will usually be the surrounding little vignettes, with which he adorns his tales with, that add a special flavour to his narration.

We were sitting around the table savouring a milstone in my son's life: his upsherin when he became three years of age. As usual, uncle Jo started reminiscing about the olden days that rae no more and as an aside he remembered Rebbe Merzel. They made a peculiar pair these tow; the father, a greying beard adorning his face and the son - the Rebbe- who with his dimunitive figure resembled older than his father, who survived the ravages of war and somehow made it through always keeping at each other's side. Rebbe Merzel was doted over by his elderly father who was literally his gabbai, shames and carer.

When uncle Jo first met him he was on a visit to the holy land and attended the Tish (with a capital 'T') of the late Rebbe of Belz OB"M. The Belzer Rebbe who was known for his supernatural vision, requested that Rebbe Merzel sing Menucha VeSimcha, which he duly did - although the chasidim around the table couldn't see any special skill or beauty in his singing, still if the Rebbe did honour him with a Zemer, it means that he somehow deserves to be taken seriously. As uncle Jo was going on about describing this Rebbe merzel, my father who happens to be uncle Jo's brother started humming the Menucha VeSimacha. Uncle Jo jumped up in astonishment and turning to my father he exclaimed: "after fifty years you still remember the song?!" at which my father just smiled and commented: "it was such a special moment; the Ruv was mechabed Rebe Merzel and his son was so plain and simple that I recall it as if I heard it now".

The next time uncle Jo encountered rebbe Merzel was in Vienna. But before going further an explanation is called for: In Israel of the fifties, many boys of military age were seeking ways to evade being drafted in the notoriously anti-Haredi establishment called Tzahal. Then came the Hungarian uprising, when hundreds and thousands of frum Yidden poured across the border into Austria, looking for refuge from the oppressive communist regime. The UN generously allowed the refugees to emigrate and to facilitate the smooth processing of the travellers special passports were issued, attesting to the fact that the bearer is a refugee. This opened a window of opportunity for youngsters to get round the problem of conscription; all they had to do was to hop on a plane to Vienna get in line for a passport and retun to Israel as a newcomer with a non-Israeli passport. This solution worked well for those who were born in Hungary and made Aliya after the founding of the state. Their Hungarian mother tongue was still fresh and there was ni problem for them to pass as a Hungarian refugee. However the Bochurim who were born in Poland or Western Europe found it hard to merge into the Magiar speaking populace, as merely opening their mouth gave them away as charlatans!

So, there he was, uncle Jo, his brothers and many other non-Hungarians who were trying to somehow obtain the coveted U.N. travel documents. Their friends who spoke the lingo made it safely back into Yeshiva - some of them managing to catch the return plane on the same day that they arrived in Vienna! Others decided to look for greener pastures, like the Sporn boy who made New York his home and became a succesfull businessman in Manhattan but died at a relatively early age. Incidentially on of his sons went the opposite direction, both geographically and religiously; he moved to London and is now part of what ignorant people would call 'the high society' but in reality is a very low form of human survival of a constant pleasure-seeking, turbulent race against ones unsettled conscience.

Soon the High Holidays were approaching and money was very scarce, being that they had no source of income. As it happens, there was a Shul that needed a Chazzan for the Yomim Noroim and they offered uncle Jo the position. As he was still a Bochur and unmarried men are not qualified for this position he was in a quandary whether to accept it or not. After much pressure he acceded to their request, in fact they even offered him more than he bargained for. He was used to visit Rebbe Merzel and during one of his visits Rebbe Merzel turns to him and says: "one has to learn at least the maning of the words for the prayers that are said during the High Holidays". Uncle Jo was a bit taken aback; here he just accepted theposition of Chazzan and suddenly Rebbe Merzel is telling him to learn "Perush Hamillos" - so they sat down for some time and Rebbe Merzel taught him the prayers - as if someone has whspered in his ear that the young man in front of him is going to lead a congregation through the prayers of Rosh HaShana and Yom Kippur.

It was not until about fifty years later that uncle Jo was told another part of the story. He was attending a wedding of his Shul's Rav's daughter to a boy whose mother happens to be a granddaughter of the Gabbai in the Vienese Shul. The grandfather of the Chosson (the son of the Gabbai) told the story to the Chosson's father who then filled him in with the missing details. Reb Itzikel of Pshevorsk, who settled in ANtwerp after the war was visiting Bad Gastein, a kuhr ort in Austria and the Gabbai who was also there presented his dilemma that the only option he has is to take this boy whose name and famly he mentioned to Reb Itzikel. The Rebbe told him not to worry; let the Bochur stand before the Amud, he - Reb Itzikel will be their Shliach Tzibbur.

The rest, as the saying goes ishistory: uncle Jo has 'stood before the Amud' many many times, with his sweet voice wafting through the Shul. He still remebers the holy Belzer Ruv Zichrono Livrocho, who respected each and every Jew, he looks back at the times he spent in the quaint kiving quarters of Rebbe Merzel, who since moved to Williamsburgh and he cherishes the times he shared with Reb Itzikel Parizer - as he was called before moving to Antwerp.